סיפור: הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי

אני יושב בחדרי המבולגן וכותב. מחפש אחר השקט של הכתיבה, אבל רעשים שונים מסיחים את דעתי. זמזום חרישי של המחשב, מכוניות חולפות, המאוורר המתופף על האוויר מעלי, ורוחו המניעה את התריס שנוקש על הקיר. מפתיע למדי לעקוב אחר הנקישות ולגלות שאין להן תבנית סדורה. דבר לא משתנה בחדר, אני לא זז, המאוורר מסתובב באותה המהירות, ובכל זאת הנשיקה של הוילון המתכתי לקיר הגבס היא אקראית, לא צפויה, התנהגות שהמדענים היו קוראים לה כאוטית, אם כי המילה כאוטי קצת גדולה ביחס לדבר כה חסר חשיבות כמו אהבת הוילון המתכתי וקיר הגבס.   

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת