סיפור: הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי

אני יושב בחדרי המבולגן וכותב. מחפש אחר השקט של הכתיבה, אבל רעשים שונים מסיחים את דעתי. זמזום חרישי של המחשב, מכוניות חולפות, המאוורר המתופף על האוויר מעלי, ורוחו המניעה את התריס שנוקש על הקיר. מפתיע למדי לעקוב אחר הנקישות ולגלות שאין להן תבנית סדורה. דבר לא משתנה בחדר, אני לא זז, המאוורר מסתובב באותה המהירות, ובכל זאת הנשיקה של הוילון המתכתי לקיר הגבס היא אקראית, לא צפויה, התנהגות שהמדענים היו קוראים לה כאוטית, אם כי המילה כאוטי קצת גדולה ביחס לדבר כה חסר חשיבות כמו אהבת הוילון המתכתי וקיר הגבס.   

התעוררתי משינה ארוכה וברשותי אוצר של חלומות מרתקים שאני יכול לכתוב עליהם סיפור: באחד, פנטזיה על גמדים ששודדים אוצר מדמות נחשית ורעילה במיוחד. למעשה החלום התחיל בגמד אחד בלבד, עני למדי, שיצא לדוג, ופתאום ראה נצנוץ במים. יום אחרי יום חיפש את הנצוץ בעזרת חבריו, עד שמצא את הפתח למערת אוצר חבויה. הגמדים מזכירים את אלו של שלגיה מהסרט של דיסני, בעלי פנים עגלגלות, עם מצנפת אדומה ואף אדום. אני זוכר שהתפעלתי מהויזואליות של הגמדים מחזיקים בשקי מטבעות הזהב ועומדים לראשונה מול האויב. דמות אדם היתה לו, צנומה יחסית, אך מלבד נחשיותיו וארסיותו אני לא מצליח לדמיין אותו שוב. הגמדים, באורה האדום של המערה, מחזיקים את שקי הזהב, מתנשפים, ויחד עמם השקים מתנשפים גם הם, פולטים רוח ומתהדקים לתוך עצמם, ושוב מתמלאים באויר. שיבחתי בשנתי את יוצר הסרט על הסצינה היפה. עם ההתעוררות הבנתי שזה לא דיסני, אלא חלום עמום. עולה בי התהייה האם הקרדיט על הסצינה מגיע לי, האישיות הערה שיושבת וכותבת, או שמא לאיזה חלק במח שאחראי על יצירת חלומות, לא באמת 'אני'.

החלום שקדם לו התרחש בחדר במלון, וכלל דמויות אוטוביוגרפיות. אני יושב על יד ידידה, מחפש את תשומת לבה. לפתע מגיעה מישהי שפעם אהבה אותי והייתי מתחמק ממנה שוב ושוב. הלכנו לאולם קולנוע מפואר, עצום, בו מאות שורות של כסאות מרופדים באדום. בתחתית האולם הוצבה אמבטיה רגילה, ישבנו בה, לבושים בבגדי ים, צופים בסרט, שטיבו לא התברר בחלום, עד שההתקררו המים ונשארתי שם לבדי.

במובן מסוים העברתי את השינה הארוכה בצפייה בהצגות, או בקריאת סיפורים, כשהחלומות הם מעשי האומנות, הסופר הוא אותו 'בעל החלומות', ואני הצופה, נהנה מהסיפור המרתק, מתרגש עם הגיבור, ולפעמים מזהה את עצמי בו. יש כאלה הרואים את תכלית החיים באמנות, וממילא, על פי גישה זו, אפשר למצוא את המשמעות לחיים דווקא בפנטזיות של השינה. כאן אני נזכר בציטוט אינדיאני : "לא באנו לעולם הזה כדי לחיות, אלא כדי לישון, לחלום". בניגוד לתיאורים בראשית הסיפור, אשר במידת מהימנותן אפשר לפקפק, הציטוט הזה אמיתי לחלוטין, הוא הובא בספר של סקוט אטראן הנוגע לשאלת האל בחיינו. כמובן, כפי שניתן לצפות, המילים הספורות בהן תיארתי את הספר נבחרו בקפידה, בצורה שתשרת את מטרת הסיפור הזה.

החלום הבא ברצף החלומות הוא על משולש אהבות, בו נמצאים אני, אהובתי, ואדם שלישי, שעל פי היגיון החלום הוא גם אני בדרך כלשהיא, אלא שאהובתי חסרת השם לא יודעת זאת, ואני מנסה לבדוק את טיב היחסים בינה לבין האני האחר, המסתורי. במפתיע אני מגלה רגשות חיבה כלפיו, ואף מעודד את הקשר שלו עם אהבתי, ונפגע מכך באותו בזמן.

מלבד רעיונות, נותנים לי החלומות מעין אנרגיה קסומה של יצירתיות, 'מוזה' בכינוי היוונים, והידיים כבר רוצות להקליד על המחשב דברים נפלאים, עלילות שמתקשרות זו עם זו בסבך מפותל של אסוציאציות ודימויים, מורכבים עד איבוד עצמנו בתוכם, הטעיות והטעיות כפולות, כשלפתע מבט עילי מגלה את המראה השלם והיפה, שמקבל את תוארו דווקא מתוך אותם פיתולים וסיבוכים. אולם, עד שהאנרגיה תזרום מן הידיים אל המקלדת, תהפוך רעיונות עמומים למילים, מילים למשפטים ומשפטים לסיפור, יש לשבת ולחשוב.

אני רוצה לכתוב את החלום האחרון, על משולש האהבות, הפעם לא בהיגיון החלומי בו דמות יכולה להיות גם אני וגם מישהו אחר, אלא בדגם ארצי כלשהוא. לפני ימים ספורים קראתי את ה'מאחורה' של 'שתהיי לי הסכין", ספר של גרוסמן המספר על קשר מכתבים הנוצר בין יאיר, גבר נשוי, למרים, שלא ראתה אותו מעולם, אך מתאהבת בו לאט לאט מתוך מכתביו המרגשים. הסיפור שלי יספר גם הוא על קשר מכתבים, בו גבר נשוי ימציא לעצמו דמות אלמונית וישלח מכתבים לאהובתו, חסרת השם מהחלום, וכך יבחן את מחויבותה לבעלה, את אהבתה לדמותו הבדיונית, וגם את אהבתו אליה. אני עוד לא בטוח בפרטי העלילה, ותוהה אם ברצוני לכתוב ספר מכתבים. אפשרות מסוימת עומדת בפני, לכתוב רק את ה'מאחורה' של ספר כזה, בסגנון בורחס, אך אמנע מכך מסיבות שונות.

כרגע עוד לא בחרתי בשמות מתאימים לדמויות, ולכן אשתמש, כדרכם של קדמונים במקרים דומים, ב'יעקב' לגבר הנשוי, 'רחל' לאהובתו ו'ישראל' לדמות הבדיונית. אפשר לפתח את הסיפור כך שיעקב מבין שהוא לא יכול להתחרות בישראל. הוא מפחד לאבד את רחל, ועל כן הוא מתחיל להתנהג כבן טיפוחיו הדמיוני, מאמץ את סגנונו ודרך חייו הגברית. אט אט מגיעה רחל למסקנה ש"האוצר נמצא בבית", ומתאהבת שוב ביעקב ומפסיקה את קשר המכתבים המרגש וממירה אותו בקשר עמוק ומחודש עם בעלה. שוב אני שומע את רחשי החדר, ונזכר בהתנהגות הכאוטית של הרוח. אני רוצה להכניס מימד עמוק יותר של הפתעה לסיפור. הפעם, רחל מבינה שיעקב הוא הכותב, והיא מנסה להתחכם איתו – היא מחזירה מכתב לישראל בו היא מתוודה על נישואיה, אך מציעה לו קשר מכתבים דומה עם חברתה לאה, דמות בידיונית גם היא כמובן, מתוך ציפיה לראות אם בעלה יפול למלכודת שהוא עצמו הניח, ויבגוד בה עם לאה.

מכאן הסיפור יכול ללכת לכיוונים שונים אותם אפשר לדמיין. דרך אחת עליה אני חושב היא שיעקב מנסה לכתוב ללאה, מתוך העלבון שעדיין נותר על בגידתה של רחל, שאף ששמרה לו אמונים לבסוף, הרי התפתתה לקשר שארך כמה חודשים עם גבר זר. יעקב מנסה לברר מיהי לאה זו, והיכן הוא יכול לראות אותה, למרות שהיא שוב ושוב מתחמקת מפגישה בעולם האמיתי. לאחר זמן מה, יעקב מבין שלאה היא אשתו, והוא מצליח להגניב אל בין השורות שהוא יודע זאת, מבלי לומר זאת מפורשות. רחל מבינה כי ישראל, הוא יעקב, יודע שהיא זו שכותבת בשם לאה, ושניהם ממשיכים בחייהם הכפולים – רחל נשואה באושר ליעקב, ולאה בת דמותה הבדיונית, מתכתבת עם ישראל, הדמות שלא נולדה, אך שרירה וקיימת באהבתה. שני הזוגות חיים זה לצד זה ולא מזכירים לעולם את הזוג השני. שטף האנרגיה העלומה זורם מבין אצבעותי כעת בחופשיות, מנתב את זרם הסיפור. אם העלילה הזו תמצא חן בעיני גם מחר, אכתוב אותה בסגנון זה או אחר, שעוד לא החלטתי מה יהיה. הדבר האחד בו אני בטוח הוא שהסיפור צריך להסתיים בנשיקה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיפור: הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s