איך כותבים שיר הייקו

• העולם הוא כטל
• אכן העולם כטל
• אבל

יש משהו קוסם בשירי הייקו. הם כל כך קצרים, ובכל זאת תופסים איזה נקודה חמקמקה ומרגשת. יצא לי לראות כמה שירי הייקו ישראליים באינטרנט, ורובם לא באמת היו 'שיר הייקו', דבר שנובע מתוך חוסר ידע של הכותבים בנוגע למסורת השירה הזו. לפני זמן מה העברתי סדנת כתיבה על הייקו, והרי עיקרי הדברים.

ההייקו מגיע מיפן, והוא למעשה שיר בן שלוש שורות, בעל מספר הברות קבוע – חמש בשורה הראשונה, שבע בשנייה וחמש בשלישית.[1] ביפנית המשפטים קצרים יותר, ויותר נח להכנס לסד הזה, לדעתי כשכותבים בעברית לא חייבים להקפיד על כך, אלא לעשות שורה קצרה ארוכה וקצרה, אך על המחמיר תבוא הברכה. עד כאן בנוגע לצורה החיצונית הפשוטה שבדרך כלל מודעים אליה. מכאן ואילך הדיון הוא במשמעות הפנימית של השיר, כחלק מהתודעה הבודהיסטית היפנית, שיכולה להתרגם כמובן גם לישראלי שרוצה לכתוב הייקו.

ההייקו נטוע בתוך החשיבה הבודהיסטית והאסתטיקה היפנית, המדגישים את השברירי, החולף, המשתנה תדיר. המוקד של ההייקו (ושאר האומניות היפניות) הוא לא האדם אלא הטבע, אך האדם כחלק מהטבע מתבונן ביצירה ורואה את עצמו, ואת דמותו בת החלוף. כאשר מבינים את הרעיון הבודהיסטי של הרגע הבודד, של אי הממשכיות של הדברים, אפשר להיעצב על ארעיות העולם, שמת בכל רגע ורגע, ועל כן יש באמנות היפנית הרבה מלנכוליה. מנגד אפשר גם לראות את היופי שבלידה מחדש של כל תופעה, שמתחייה בכל שנייה, והמלומדים התווכחו בינהם אם ביפן התשוקה היא למוות או לחיים. אידאל היופי הוא אם כן דווקא רגע השינוי והמוות, המסומל בנשירת פרח הדובדבן, שניתק מן העץ בשיא תפארתו. המוות יפה, ואין יפה מהחרקירי או המוות בקרב. מנהג עשו להם היפנים, לכתוב שיר מוות קצר בערוב ימיהם.[2] באשו, גדול משוררי ההייקו, סרב לכתוב שיר מוות, משום שעבורו כל שיריו יכולים להיות שירי מוות. בצורה דומה אומר המצביא אוטה דוקן, שעה שחנית ננעצה בבטנו :

• אלמלא ידעתי כי זה מכבר הריני מת, הרי עתה, ודאי הייתי מתאבל, על אבדן חיי.

שיריו של באשו, המתארים את הטבע, לעולם לא יתעסקו במפורש בעצמי וברגשות, אך הם נמשלים אליהם – פרח נובל, אגל טל מתנדף, שמש שוקעת.

על ענף יבש יושב לו דומם עורב ערב של סתיו

פוסעת על זנבו  של פסיון שוקעת  שמש אביב

הירח במים  קפץ התהפך  ושט לדרכו

הזן, הצורה היפנית של הבודהיזם, השפיע השפעה מכרעת על ההייקו. בזן ההארה (סאטורי) לא באה לאחר לימוד ארוך, או חשיבה מאומצת, או פולחן במקדש. ההארה מגיעה מתוך העולם הרגיל, ומתוך התבוננות ברגע הטרוויאלי ביותר. אין בעולם 'קודש וחול', אלא כל התופעות שוות, לכולן יש אותה משמעות, והרגע הנוכחי, בו אני יושב על הספה ומקליד במחשב, הוא רגע הגאולה שלי. התלמיד ששאל את המורה כיצד יגיע להארה, נענה 'שטפת כבר את כלי ארוחת הבוקר?'. גם בשטיפה החד-גונית אפשר למצוא את ההארה. הגאולה הזו איננה באה ע"י לימוד ותובנה שכלית מילולית, אלא היא שינוי תודעתי, והיא למעשה גאולה אסטתית.[3] ההייקו יכול להיות המפתח לאותה הארה – השיר מתאר את הרגע הנוכחי ואנו יכולים פתאום לקלוט את שבריר השנייה המדהים הזה, שאף פעם עוד לא היה, ולעולם לא יהיה, והוא כמו שהוא בדיוק. כשכותבים שיר הייקו, מתארים את הווה בלבד, ללא שום אזכרה של עבר או עתיד, וגם בלי 'אני' ומחשבותי. בצורה יפה מתאר יואל הופמן את הדרך להארה :

• "על המשורר לסלק מן התודעה את העצמיות שלו, עד שיראה את מושאי שירתו בצלילות גמורה, כפי שהם לעצמם, מתוך עצמם… לאמור משהו בלא לאמור דבר. השתיקה אומרת יותר מן המילים, אך היא אינה ברורה בלא המלים. לכן באות המילים. כמו קוי הדיו הספורים בציורי נוף יפניים. להדגיש את החלל הריק, האין… בלא שניות של סובייקט ואובייקט, "אני ו"אחר". ההבחנות בין עיקר וטפל, יפה ומכוער, נעלמות, והדברים משתקפים כמות שהם"

הייקו (או הוקו) במקור, משמעו פתיחה, והוא היה חלק מצורת שירה שיתופית בשם רנגה (renga) ברנגה ישבו כמה משוררים, כאשר הראשון פותח בהייקו (5-7-5), השני מוסיף בית של שתי שורות בנות שבע כל אחת, השלישי שוב הייקו והרביעי שוב שתי שורות וכך הלאה. במאה השבע עשרה המשורר באשו (Basho) פיתח את ההייקו כדבר עצמאי, אך הוא נובע מהמסורת של הרנגה בכך שהוא מהווה מעין חידה, שפתרונה אמור לבוא בשתי השורות הנוספות (7-7), ועל הקורא לגלות בעצמו מה הפתרון. הצורה של הייקו עם שתי השורות מכונה גם טנקה (5-7-5-7-7). כדי להבהיר את הדברים אצטט כמה טנקות, ונראה איך ההייקו נולד מתוכן:

• בימים אלה
• משתקפים רחשי ליבי
• בשעת שקיעה של סתו
• בקולו של צבי המהדהד
• על פני שדות

השורות הראשונות הסבירו על מה המשורר הולך לדבר (על רחשי לבו), ונתנו תיאור של זמן ארוך (בימים אלו). שיר ההייקו יצליח למצוא את העניינים הללו בשנייה אחת, שתיתן את האווירה והמחשבה בצורה העמוקה ביותר: שקיעה של סתיו / קול של צבי מהדהד / על פני שדות.

• למה אמשיל את
• העולם הזה? לברק
• בשעת בין הערבים –
• אור חור, לרגע
• על שדות הסתו

גם כאן, לא צריך לדבר על 'העולם הזה', ואפשר להסתפק רק בהייקו היפה : ברק  בשעת בין ערביים/ אור חוור לרגע/ על שדות הסתיו.

אם כן, הייקו הוא 'התחלה' בכך שהוא כולל גם פתרון סמוי, אך הוא גם התחלה של רנגה, שאורכה יכול להיות גם מאה בתי שיר, ובמובן זה השיר הוא התחלה של זרם מחשבות ארוך. נסו לקרוא שיר האהוב עלי, שציטטתי בראש הרשימה : העולם הוא כטל/ אכן העולם הוא כטל/ אבל. ועכשיו, שוטטו עם המחשבות – מה זה אומר שהעולם כטל? מה זה אומר 'אבל'? אפשר לצאת לצלילת עומק בתהומות הקיום משלוש השורות הקצרות האלה.

בסגנון ההייקו יש לרוב שתי תמונות, והמשורר עורך השוואה בינן, אם על דרך הניגוד או בדרך ההשוואה:

• אל ראש המגדל
• אני מטפס. בראש האשוח
• יושב פרפר.

המשורר מצלם את המצב שבו הוא נמצא – הוא מטפס, מתאמץ, אך בניגוד אליו הפרפר כבר נמצא למעלה, נח, קליל. ואולי הוא בעצם רומז שאין בכלל צורך להתאמץ להגיע 'גבוה', אפשר פשוט לעצום את העיניים ולהבין שאתה בעצם פרפר (שחולם שהוא בן אדם) שנמצא כבר למעלה, כבר עכשיו.

• מעמקי אפו
• של בודהא הגדול
• מגיחה סנונית

כאן הניגוד הוא בין הפסל הגדול לסנונית הקטנה, הנצחי והסטטי לעומת הקטן המתנועע, החי לעומת המת, השלם (סנונית) לעומת החלקי (אף). כאמור, ניתן גם להקביל בין החלקים, או לערוך משחקים אחרים.

עוד מאפיין מרכזי במסורת היפנית הוא הקיגו (kigo), האזכרה של עונות השנה, כמעט בכל שיר. החשיבות שיש לכך היא החיבור לטבע, והרעיון כי אין נירוונה, וההארה היא בתוך התמידיות המחזורית של העונות שאין לה סוף. אולם, אנו, שחיים בערים ומנותקים יחסית מהטבע, יכולים לטעמי לוותר על כך. גם משוררים יפנים מודרניים מוותרים על כך (על פי ויקיפדיה, שמציינת גם שמוותרים על מספר ההברות המדוקדק). הכל יחסי בחיים – אנו חושבים שבעיר סואן ובטבע שקט, אך חכם הודי מהמאה השמינית טוען שלא הצליח למצוא אפילו פינה אחת שקטה, הרחש של העלים, הזמזום של הרוח, הכל הפריע לו (בסוף הוא מצא פינה שקטה רק בתוך הדמיון שלו). בריטריט ויפאסנה עם סטיבן פולדר הוא סיפר שכשניסה לעשות מדיטציה בניו יורק ליד בניין בבנייה, הרעש הנוראי הפריע לו מאוד, אך המאסטר אמר לו – אדרבה, תעשה מדיטציה על הרעש של הדחפור. מה אני מנסה לומר? שירי הייקו מודרניים צריכים להיעשות בתוך הטבע המודרני, של המכוניות, והרמזורים, והרחש של המקרר.

חשוב להבין, שהסמליות של הרגע, המשקפת את רחשי לב האדם, איננה 'מטאפורה שחוקה' פרי השפה, אלא היא ראייה אמיתית של הרגע הנוכחי. שירים רבים שאני רואה בעברית מנסים ליצור שיר הייקו בעזרת סמלים, אך אסור להם להיות כך, המטרה היא המציאות הממשית! כמו שצייר שירצה לצייר כאב לא יצייר לב שבור וסמיילי בוכה, כך גם המשורר, יספר לנו על:

• בן עניים
• טוחן אורז ומביט
• אל הירח

ואמנם, אולי זה לא הפירוש הנכון, כמו שלא תמיד מבינים תמונה, ואולי כלל אין פירוש, יש רק בן עניים, ואורז, וירח.

בסדנה נתתי כתרגיל שתי שורות, כאילו טנקה, והיה צריך להשלים אותן בשיר הייקו. שתי השורות הן מתוך שיר 'אמיתי' :

• אתה נולד
• ומת למחרת

ההשלמה שלו במקור (שלא עומדת כיחידת הייקו נפרדת) : והיום/ בין ערביים/ נושבת רוח סתיו.

אני השלמתי :

• קול העט
• מהדהד בין הקירות
• חדר ריק

אתם מוזמנים לבצע את התרגיל הזה ולהוסיף בתגובות בית הייקו שיתכתב עם שתי השורות הנ"ל.

עוד כמה שירים שלי:

ילד מכפתר  את מעילו בתמונה על קיר

העט הבוהק חורץ את הדף הלבן שורות שורות

שאריות עוגה כוס קפה רותח ריקה

אני לא מומחה לזן, או ליפן, ובטח לא להייקו, ואשמח לתיקוניהם של היודעים. את המידע שאבתי מהספרים הבאים (מתוכם גם התרגומים של השירים לעיל):

• "לאן נעלמו הקולות", שירי האיקו וסיפורי זן בתרגום יואל הופמן
• "אמרי שיר על סף מוות", שירי מוות בתרגום יואל הופמן
• "הדרך הצרה לאוקו", יומן המסע האחרון של המשורר מצואו באשו, המשובץ בהייקו; בתרגומו של יעקב רז.
• "מסע אל תוך הירח – זן ושירי האיקו מאת בשו". ישראל תמרי
• "מבוא לזן בודהיזם" ד.ט. סוזוקי.
• מאמר של פרופ' בן עמי שילוני "סוד הצמצום באמנות היפנית" בכתב העת 'מחשבות' (PDF כאן)
• נדמה לי שקראתי עוד כמה ספרים בזמנו, כעת אני לא זוכר. לצערי גם את השירים ציטטתי ללא ציון המחבר שלהם, כי הספרים לא לפני כעת.

לסיום – מספר שירים קלאסיים של באשו, איסא, שיקי ואחרים, המשוררים הגדולים של ההייקו:

ירח של ערב פרחי שזיף מתחילים לנשור על הקוטו	זה עתה עליתי מקרקעית האגם אומרים פניו של הברווזון הקטן	הדרך הזו איש אינו הולך בה דמדומי סתו
עננים עולים לעתים ומניחים לנו לנוח ממראה הירח	לתוך הים הוא מגלגל את השמש החמה נהר המוגמי	בנהר החרף משלך גופו המת של כלב
בריכה עתיקה צפרדע קופצת פנימה צליל המים	אגלי טל זכים  שלא אכפת להם כלל  היכן יפלו	האביב בא הר ללא שם אפוף דוק של ערפל.

השיר המפורסם של באשו על הצפרדע שקופצת לבריכה

---

[1] יודעי דבר מציינים כי ביפנית לא מדובר על הברות, אלא על יחידות זמן. אין לי מושג מה זה אומר בדיוק.

[2] בלי קשר להייקו, אני רוצה לצטט שיר שכתב גנרל יפני שהתאבד עם מות הקיסר ב1912. נוגי מרסוקה (Nogi Maresuke) מדבר על הקיסר האהוב שלו מייג'י (Meiji), אך אפשר לקרוא את זה כמובן בעיניים מונותיאיסטיות, בצורה מאוד מעניינת, ביחס ל'מות האל' של ניטשה:

• אדון עולם
• נטש את העולם הזה.
• בעקבותיו,
• נכסף אל אדוני,
• הולך גם אנכי

[3] נדמה כי החשיבה המערבית שלנו מתקדמת אט אט לתובנה זו. בתחילה הפרדנו בין דברים הפרדה מוחלטת, לכל דבר האידאה האפלטונית שלו. לאחר מכן הבנו שישנו רצץ בין תופעה לתופעה, יכול להיות כסא שהוא מעין שולחן ושולחן שדומה לכסא, והחלוקה בין כסא לשולחן היא פרי השפה האנושית בלבד. אך עדיין האמנו שיש הפרדה בינארית בין קודש לחול, טבע ותרבות, הכושי והלבן, האיש והאשה. לאט לאט ההבחנות נעלמות – בעשור הקודם ביטלו את ההבחנה בין זכר לנקבה (ג'ודית באטלר) והדבר החם הבא הוא פוסט-הומניזם, כבר אין הבדל בין אדם לחיה, כולנו על הרצף האבולוציוני. אם נמשיך כך נגיע בסוף לסאטורי אמיתי. התלמיד שאל אם יש לכלב את הטבע של בודהא, בערערו על הנמוך והגבוה, והמאסטר רק נבח 'האו' – אין משמעות גם לשאלה שלך, ולא לתשובה שלי.