המחאה החברתית על פי הארי פוטר

יונג, תלמידו של פרויד, מתאר בספרו הפסיכולוגיה של הלא מודע את ה"פרויקציה", כלומר השלכת הבעיות האישיות על הזולת, ומציאת האשמה בו, תוך הדחקת העובדה שהאשם האמיתי הינו אני. את התכונה השלילית שמצאתי בחברי, התת מודע שלי מזהה בעצם בעצמי, ועל כן זה מעורר סערת רגשות כה עזה. עד כאן הדברים ידועים ומוכרים (אם כי מיושמים לעתים רחוקות), אך יונג מוסיף את המימד של הציבור – בנוסף להתנהגות אינדיבידואלית זו של פרויקציה, ההמונים משליכים גם הם את אשמתם בצורה של פסיכוזת המונים, המתבטאת בהפגנה ומרד. בתופעה זו ההמון מאשים את המלך/שלטון/דור-ההורים באשמה שלמעשה נמצאת בו, אך הוא מדחיק אותה ומעדיף לתלות אותה באחר.

אחת הטענות החזקות, שהועלו שוב ושוב מול המחאה החברתית, היא שלא היה לה מיקוד, ולא ברור נגד מי בדיוק מפגינים : הטייקונים, המדיניות הממשלתית, העוני, הפערים. על פי שיטתו של יונג אם כן, צריך למצוא דווקא בתוככי ההמון, ובעומקי התת מודע הקבוצתי, את החטא והאשם אותו מצאנו בישות הערטילאית נגדה הפגנו בקיץ.

כדי לחקור את התת מודע הקבוצתי, צריך ללכת בדרכו של יונג, כלומר להתבונן במיתוסים המרכיבים את זהותנו המודרנית, שבאים לידי ביטוי חיצוני ביצירות תרבותיות – ספרים, קולנוע, מחזות וכו'. בדרך כזו צועד רולו מיי, ב"זעקה למיתוס" ורולאן בארת ב"מיתולוגיות" שלו.

הטייקון, האוליגרך, האליטה הכלכלית, דמות דמיונית של בעל כח והון, המשתמשי באמצעים נלוזים בכדי למקסם את רווחיו, מתוך שאיפה תמידית לעוד ועוד כח. דמות זו תוארה במיתוס של פאוסט, שם דוקטור פאוסט, מלומד המשכיל בכל מיני החכמות, לא מסתפק בכחותיו הרבים, אך המוגבלים, ומחליט לרקום עסקה עם השטן. פאוסט זה, תאב הכח, היה מיתוס חזק לדמות התעשיין העשיר הנוקט בגישה הקפיטלסטית נצלנית על מנת ליצור עוד כסף מכסף. גתה מציל את פאוסט מדינו של גיהנום בעזרת מקהלת מלאכים שמימית, ומשחרר אנחת רווחה לצופה, שמייחל לסוף טוב לטייקון, שאולי קצת מזכיר לו איזה דמות שפעם ראה, ואולי קצת את עצמו.

עם חלוף השנים, הבנו כי הרצון לעצמה איננו נחלת ה'טייקון' בלבד, אלא גם נחלתו של האדם הפשוט, כפי שהכריז ניטשה, והפעם המיתוס מתקדם לעולם של שר הטבעות, בו הטבעת, אותו רצון כה חזק לעצמה וכח, איננו נחלת החזקים, אלא ניתן לפרודו, האיש הפשוט מן הפלך, וגם הוא לא מצליח להתמודד עמו. נכון, גם התעשיין הגדול והרשע, סארומן, חושק בטבעת, והוא חורש כל חלקה טובה, להשיגה, אך גם פרודו נמשך אליה, ומגלה את קרבתו וזהותו לרשע דווקא כשעונד את הטבעת, ואז סארומן יכול להבחין בו – הן עתה הם דומים, והדומה נמשך לדומה.  גולום מייצג את העתיד העגום אליו מביאה הטבעת – התשוקה, שמאכלת את עצמה עד מוות, ופרודו, גיבורנו בן-דמותנו יזכה לסוף דומה, שכן הוא לא מצליח להשמיד את הטבעת בעצמו, אלא שבמזל גדול מציל אותנו טולקין מגורל זה, וגולום והטבעת נופלים להר האש. את העלילה מלווה עינו הענקית של סאורון, בת דמותה של העין הגדולה של השלטון, שאנו מצליחים אך בקושי להתחמק ממנה.

השלב השלישי בסדרה הוא זה המודרני, של ימינו ושל שעת כתיבת המאמר הזה. עכשיו החיבור עם הרצון לעצמה איננו בחירה של אליטה חזקה כבמקרה של פאוסט, ואפילו לא בחירה של הדמות התמימה מהפלך. הפעם ברית הדמים ביננו לבין הרצון לכח נכפית עלינו בלידה – אנו נולדים לתוך המציאות הקפיטליסטית, יונקים אותה מגיל אפס. אני מדבר כמובן על הארי פוטר, שמגלה שוולדרמורט והוא הם למעשה תאומים, שנקשרו בברית נצח זה לזה. אותו רשע, תאב הכח, מעניק מתכונותיו לתינוק חסר ישע, וגורלם שלוב זה בזה, עד לסוף, בו רולינג מצילה בלהטוטים עלילתיים את ספר הילדים מהסוף הטראגי שאמור להיות לו. השם של הרשע, שאסור לאומרו, כי זה נותן לו כח, איננו "לורד וולדרמורט", כפי שמוכיחים הארי וחבריו, אלא שם אחר, שאת שמו אסור אפילו ללחוש, כי אז באמת נמות. אם תרצו לדעת מהו שם סודי זה, פתחו את הארנק, הוא רשום על תעודת הזהות שלכם.

אנחנו ילידי העולם ההיפר-קפיטלסטי, שבויים מינקות לתוך עולם אלים של כח. עתה לא עין ממשלתית מנסה להסתכל עלינו, הפעם אנו משתפים מרצוננו את מחשבותינו הכמוסות עם וולדרמורט-גוגל-פייסבוק, ומגלים עם הזמן שאולי הם חזקים יותר, והוא קוסם טוב יותר, אך שנינו כאחד שותפים לרצון המכלה לעצמה, כפי שניבא ניטשה, שנינו דוברים 'לחששנית', שפת הנחש והשטן. הסוף לא אידילי, אנו (והארי) שורדים, אך הדמות האבהית, המייצגת את המוסר והאידאל, מתה, ועמה גם חלק מאיתנו.

הפסיכוזה ההמונית (בלשונו של יונג), שהתגלתה בקיץ במלוא (?) עוזה, היא ההתקוממות נגד הכח הקיים-אבל-אף-אחד-לא-מזכיר-אותו, שמפעפע בתוכנו והורס כל חלקה טובה של תמימות ואהבת הזולת. האם נצליח להלחם בשטן זה? שלושת המיתוסים הללו מרמזים שנצטרך לקוות לנס.

דרך אגב – שלמה ווגנר ניתח את הארי פוטר כמיתוס על עליית האנטישמיות החדשה. לפי זה די ברור למה לוולדמורט האנטישמי אין אף, בניגוד ליהודי המסורתי חובב הכסף…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s