כוכב הקופים – המרד

בשנת 1963 יצא לאור בצרפת ספר שסיפר על כוכב לכת מרוחק בו הקופים שולטים על בני האדם, עורכים בהם ניסויים ומתעללים בהם, כאילו היו סתם בבונים. כמה שנים מאורח יותר, יצא לאקרנים סרט הוליוודי בעל אותו קונספט, וזכה להצלחה רבה בביקורות ובמכירות הכרטיסים. ההמשך מובן מאליו, ויש שיתארו אותו כ"קלישאה הוליוודית": האולפנים נרגשים מההצלחה, מפיקים עוד סרט, ועוד אחד, מפריכים לחלוטין כל הגיון עלילתי, משווקים באגרסיביות, לא מצליחים, מנסים שוב, מתייאשים. עשרות שנים אחרי במאי אקסצנטרי (טים ברטון) מנסה מזלו ברימייק לסרט המקורי (וגם נכשל), ובניסיון אחרון לגרד את הצלחת המותג, נוצר פריקוול (קדימון) לעלילה המקורית. אם כן, הסרט שלפנינו שואף לתאר את האירועים שהובילו לכך שקופים שולטים בכדור הארץ, כשסוף הסרט ברור מראש, והשאלה היחידה הנשאלת היא "כיצד?", או "כמה מופרך זה יהיה?".

התשובה לשאלה הזו מורכבת. מצד אחד זה סרט קיץ עתיר קלישאות, חורים בעלילה וחוסר הגיון בסיסי, אך מצד שני, היה יכול להיות גרוע יותר. כוכב הסרט הוא אנדי סירקיס (גולום משר הטבעות, קינג קונג מ2005), שמצליח לגלם את דמותו של הקוף התבוני סיזר, באמצעות טכנולוגיית לכידת תמונה מרשימה יחסית, אך עוד לא מושלמת. הבעות פנים מרשימות, משחק טוב ותבניות הוליוודיות שחוקות מסיטות את הסרט לכיוון הדרמטי, שקצת פוגם באקשן המטופש לו ציפיתי, שמגיע רק בסוף הסרט. אולם, אם לא מגיעים לסרט עם ציפיות גבוהות, בהחלט אפשר להנות ממנו, ואם מתעלמים מראש מכך שזה לא אמור להיות סביר או הגיוני במיוחד, נותר סרט פעולה-דרמה נחמד.

הסרט מתחיל בויל רודמן (ג'יימס פרנקו), חוקר צעיר שמנסה למצוא תרפוה לאלצהיימר, בעיקר על מנת לעזור לאביו החולה. הוא יוצר מין תרופה שהופכת קופים לחכמים, אך הניסוי משתבש ומופסק. תינוק-קוף אחד שורד את ביטול הניסוי, וויל מאמץ אותו ומגדל אותו. לאחר תקרית מביכה נשלח הקוף למכלאה, שם הוא הופך להיות מעין מנהיג אסירים, ומוביל מרד שסופו בריחה ליערות העד של סן-פרנסיסקו. זוהי עלילתו החיצונית של הסרט, אך מתחת לפני השטח הסרט מעורר ארכיטיפים כמוסים, שהתעוררותם הלא מודעת במהלך הסרט נותנת לו גוון שונה. התרבות המערבית, שפעם הקריאה שירים של שייקספיר וניגנה יצירות של דביוסי (כפי שמנסה האב החולה לעשות), עכשיו יוצרת מוזיקה מודרנית חסרת בסיס, רעועה, לא נעימה. התרבות, האלטר אגו של האנושות חולה באלצהיימר, מקריחה. החלשות המוסר, האמונה בצדקת הדרך, נותנים פתח למדע, ולכח האינסופי שלו, להיעשות מפלצתי, וליצור את פרנקנשטיין המודרני. אולם מפלצת זו, שעתידה לקום על יוצרה, אינה רובוטים, חייזרים, גודזילה או כל דימוי מוכר אחר מסרטי המד"ב. המפלצת הזו היא אנו, בצורתנו החייתית, הקופית, השעירה האלימה והחזקה, שכמו האיד הפרוידייני תתפרץ ותשמיד, תהרוס את המבנה החברתי ואת הנפש האנושית כאחד. הפתרון, המעט סטנדרטי שנותן הסרט הוא כפול – ראשית החמלה הנוצרית, האהבה לזולת. קוף האדם סיזר מתנהג ברגישות ובסלחנות לסובבים אותו, ומונע פגיעה בחפים מפשע, בניגוד ברור למנהל חברת התרופות החמדן, או לסוהר הסדיסט (שבסרטי הארי פוטר משחק את דראקו מאלפוי בתפקיד דומה). הפתרון השני הוא בריחה מהמעבדה הקרה, מהמדע האכזר, אל החיים הבראשתיים בג'ונגל, שם נחיה בשלום ואחווה (הרשו לי לפקפק בכך…), או כפי שמתנסח סיזר – זהו ביתנו.

הפחד מפני השתלטות הקופים שמציגה הסדרה, אינו אלא הפחד מפני השתלטות החייתי עלינו מבפנים, שמביא עימו את השאלה הבלתי נמנעת – מה באמת ההבדל ביננו לבין הקוף, מותר האדם מן הבהמה. וכך גם יתפרש סופו הלא ברור של הסרט – הוירוס שמשמיד את האנושות הוא וירוס החמדנות, הכח והתאווה, והוא פותח פתח לעתיד אפל בו חיות בצורת בני אדם ישלטו בעולם. ואולי זה לא רק העתיד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s