חטאו של אלישע

הקדמה

אגדתות רבות הובאו בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי על האירועים שהובילו לכפירתו של אלישע בן אבויה. סיבות שונות הוצעו לכפירתו – גזירת גורל, עיסוק בשאלת הרוע, ניסיון מיסטי שכשל. האירועים והסיבות שהובילו לכפירתו אינם העיקר, מה שחשוב הוא עומק הרעיון, תמצית הכפירה של אלישע. התלמוד הבבלי (חגיגה טו ע"ב) תלה את כפירתו של אלישע בעיסוק בחכמה יוונית ובספרי מינות. אולי ניתן למצוא בכתבים אלו רמיזות שיעזרו לנו להבין את תורתו של אלישע, אך קשה להניח שבכך מסתכמים הדברים. הדעות והסיפורים השונים בחז"ל מלמדים שקורות חייו ורעיונותיו לא היו דבר מוסכם. בכתבי חז"ל הופך אלישע מדמות היסטורית לדמות מיתית, ומגוון מסורות שונות מנסות להסביר את הדמות המיוחדת הזו, כל אחת על פי דרכה. אולם אעז ואומר שלא הגיעו חכמים לשורש נשמתו של אלישע. היחיד שאולי הבין אותו היה רבי מאיר, שבנוגע אליו חז"ל מעידים על עצמם ש"לא יכלו חבריו (חכמים) לעמוד על סוף דעתו" (עירובין יג ע"ב), ואם כך הדבר בתלמיד, קל וחומר ברבו.

בשורות הקצרות הבאות אתיימר להבין את שורש רעיונותיו של אלישע, כהולך בעצת אבות – "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". הגעתי למקומו של אלישע, חזיתי בזיו פניו, ודומני שאני מסוגל להבינו. אולם, ככלות הכל, את רבי מאיר לא זכיתי להבין. לו ידעתיו – הייתיו.

תורתו של אלישע

על אף הפערים בין ההסברים השונים המובאים במקורות חז"ל לכפירתו של אלישע, על כל המקורות מקובל שבשל כפירתו כונה אלישע "אחר", ושבת קול הכריזה באוזניו "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". והדברים תמוהים: הרי מקובל בספרות חז"ל כי "שערי תשובה אינן ננעלין לעולם" (מדרש תהלים, מזמור ס"ה), וכן פסק הרמב"ם להלכה שאין דבר המונע את התשובה (הלכות תשובה ד, ו). ואילו כאן, בניגוד לכל המוכר והידוע, שערי תשובה ננעלים בפני אלישע. לא יכלו הפרשנים לקבל דברים אלו, ופתחו מגוון פתחים של תשובה, אך לנו אין אלא פשוטה של גמרא. האמת האלוהית, המגולמת בדמותה של בת הקול (כמו בת הקול בתנורו של עכנאי), מכריזה שאין פתח של תשובה לאלישע. התשובה, כאמור, אפשרית על כל חטא, ואפילו אלעזר בן דורדיא "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה", כאשר בקש רחמים זימנה אותו מיד בת קול לעולם הבא (עבודה זרה יז ע"א), כמקובל במסורת חז"ל שרשע שאין גמור הימנו יכול להיהפך לצדיק בִן רגע, לו רק יהרהר בתשובה (קידושין מט ע"ב). על כן נראה כי לא העבירה היא זו שמנעה את התשובה מאלישע, אלא הכפירה, הרעיון, המהות – הירידה אל הפרדס שבגינה קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא מצא שם את מה שמצא, אך אלישע מצא את הריקנות, את אדני האמונה הכרותים – הנטיעות המקוצצות.

כפירות שונות קיימות בעולם – אמונה באל זר, גנוסטיקה, פנתאיזם, 'שיתוף' ועוד. המשותף לדעות אלו, ולאמונה היהודית, הוא בכך שהאדם נדרש להאמין במשהו, לבסס את העולם הרציונאלי על תוכן לא מושג, אקסיומה או דוגמה. בניגוד לאלו, הכפירה של אלישע היא הכפירה המוחלטת, הספקנית בנוגע לכל דבר ועניין. הספקנות אינה העלאת "ספקות" ו"שאלות" חסרת בטחון שכל יהודי חווה, אלא החלטה רציונאלית קרה, לא לקבל דבר כמובן מאליו, ולא להאמין בדבר אם אין סיבה מספקת לכך. כאשר הספקן מתבונן בעולם, והולך מה"עלול" ל"עילה", מוצא הוא דרך ללא ראשית, ואין "עילת כל העילות" בנמצא. התורה היא עץ החיים המצוי בגן עדן, והירידה לפרדס היא החקירה המחשבתית אחר שורשיו של אותו עץ, יסודות האמונה, ה"עילות הראשוניות". אלישע לא מוצא את השורשים ולפיכך עוקר את הנטיעות. בגמרא מסופר (חגיגה טו ע"א) שעם יציאתו לתרבות רעה הלך אלישע לזונה. הזונה שואלת אותו: "האם לא אלישע בן אבויה אתה"? והוא מוכיח לה שהוא "אחר" בכך שהוא עוקר בשבת צנון מערוגתו. שני רבדים לשאלתה ולתשובתו: על השאלה "האינך שומר מצוות"? הוא עונה בכך שהוא עובר עבירה, ועל השאלה "מדוע אינך שומר מצוות"? הוא עונה בהדגמה של עקירת הנטיעה, ומרמז לה בכך על ספקנותו השורשית.

אין דבר שחומק משבט ביקורתו של הספקן: המוסר, הסדר החברתי, האהבה, כללי ההיסק הלוגיים, הזולת, המציאות, וכמובן, גם דתו ואמונתו. מדוע עלי לשמור שבת? מדוע אסור לרצוח? האם האהבה שלי לאשתי אינה אלא תוצר אבולוציוני, כימיה גרידא? האם אפשר ללמוד דבר מתוך דבר? האם ישנה נשמה? האם יש תכלית לבריאה? האם ישנו עולם?

שאלות אלו נשאלו לאורך הדורות, והוגים שונים נתנו להן תשובות כאלו ואחרות, אך אלישע נשאר בכפירתו ובספקותיו ולא מוצא אף לא יסוד אחד להישען עליו. לו היה אפילו קרש הצלה אחד, אמונה אחת, אמיתה אחת, היה יכול אלישע לבנות עליה מגדל שלם, שבראשו שער אל האל, אך אפילו אחת יסודית לא נמצאה, והמגדל פורח באוויר ומתרסק.

לשד כפירתו של אלישע הוא הספקנות המוחלטת. אין זו כפירה חלקית, שאלות אמוניות אלו ואחרות, לא זהו המצב של מי שנאמר עליו "שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו" (רות רבה, פרשה ו). במצבו של אלישע התשובה אינה אפשרית, ובת הקול מכריזה "שובו בנים שובבים חוץ מאחר". את הנטיעות העקורות אין לטעת שוב. אמנם, יש דרכים של "עצימת עיניים" – ניתן לשכוח את הכפירה, למחוק מן הדעת את הספקנות ולהרהר בתשובה, אך באותו רגע ובאותו מקום של הקושיה המוחלטת, אין תשובה כלל. מעוות לא יוכל לתקון. בתלמוד הבבלי (חגיגה טו ע"א) מובאת שיחה בין אלישע ובין תלמידו רבי מאיר על השוואת התורה לזהב וזכוכית בספר איוב (כח, יז): "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". רבי מאיר דורש את ההשוואה כך: "אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית", ואלישע משיב לו (על פי נוסח כתבי היד): "האלקים! (לשון שבועה) אפילו ככלי חרס". נראה שאלישע רומז על עצמו, על כך שהוא עצמו איבד את דברי התורה ככלי חרס, ולשון השבועה שלו רומזת על כך שזוהי חווייתו האישית. על משמעות השוואת אלישע את עצמו לכלי חרס ניתן ללמוד מהייחוד שמייחסת להם ההלכה ומהמשך דברי אלישע. לאחר שאלישע שומע את פירושו של רבי מאיר לפסוק באיוב, מספר לו אלישע על פירושו של רבי עקיבא לפסוק: "מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה – אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה". רבי מאיר מנצל את ההזדמנות ואומר לרבו: "אף אתה חזור בך"! אך אלישע איננו מתרצה: "ולא כבר אמרתי לך: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד 'שובו בנים שובבים חוץ מאחר'". בעולמם של חז"ל, כדברי רבי עקיבא, הכפירה היא בעצם "שִכְחַת דברי תורה" הניתנת לשחזור כשברי זהב וכזכוכית, כלים שבעולם ההלכה "יש להם תקנה". אך כפי שראינו, אלישע משווה את עצמו לכלי חרס, "אדם כחרס הנשבר", ולכלי חרס, בעולם ההלכה, אין כל תקנה. השבר הדתי שפקד את אלישע בן אבויה הינו הספקנות המנפצת את עולמו של האדם לרסיסים קטנים שאינם ניתנים לאיחוי, לרסיסים של כלי חרס ולא של זהב וזכוכית.

תוך וקליפה

זוהי פנימיותו של אלישע. את התמצית למד רבי מאיר, את התוך: "תוכו אכל קליפתו זרק" (חגיגה טו ע"ב). נהוג לומר כי הכוונה היא שרבי מאיר ידע להפריד בין החלקים הטובים של אלישע לחלקים הרעים שלו,  אך נראה שיש פה חלוקה אחרת, חלוקה בין תוך לקליפה: רבי מאיר ידע להסיר את הקליפה – החיצוניות, ההתנהגות המתריסה, ההליכה לזונה, הרכיבה על הסוס בשבת – ולקחת את  נקודת העומק של אלישע, המהות הפנימית שלו: הספקנות. רבי מאיר מחליט במעשיו, בחיצוניותו, להישאר בתוך העולם הדתי, אך מחשבתו, תוכו, כשל רבו. כפירתו של רבי מאיר בהבחנות בין טוב לרע, בשילוב למדנותו, אפשרו לו לטהר את השרץ, ולומר על טמא שהוא טהור ועל טהור שהוא טמא (בבלי עירובין יג ע"ב), ברומזו שאין באמת טמא וטהור, אין אסור ומותר, אין אמת ושקר. הגמרא מספרת שמפני כך לא נקבעה הלכה כמותו שכן "לא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו". חכמים אמנם לא מצליחים להבין את עולמו הפנימי של רבי מאיר, אך הם מבינים את הקשר המהותי של עולמו הספקני לאלישע בן אבויה, ולכן מכנים אותו בשם "אחרים", כשמו של אלישע (הוריות יג ע"ב). אך אף על פי כן ישנו הבדל אחד משמעותי בין רבי מאיר לאלישע: רבי מאיר משליך את הקליפה. על אף שגם הוא אינו מכיר בערכה של "אמת", הוא נשאר חובש כיפה וציציות ארוכות בבגדיו, נשאר תלמיד חכם, ועליו נשענת תורת רֵבּי כולה. כאשר רבי מאיר יוצא לפגוש את רבו, מוצא הוא אותו רכוב על הסוס בשבת (חגיגה טו ע"א). הולכים הם יחד, עד שעוצר אותו אלישע ומודיע לו שכבר הגיעו לתחום שבת ומכאן והלאה אסורה עליו הצעידה. תחום שבת מסמן כאן את המרחק הרעיוני ממחנה ישראל. אלישע עזב, הופך ל"אחר", והולך כאוות נפשו, אך רבי מאיר מחליט להישאר בתחום המחנה. אמנם בקצה אלפיים אמה – בקצה גבול המחשבה, אך את הגבול ההלכתי הוא איננו פורץ.

אפילוג

להבין את מניעיו של רבי מאיר, שהחליט להישאר ב"משחק הדתי" וב"שיח ההלכתי", למרות שידע כי אינו אמיתי, אינני יכול. כחכמים, לא ירדתי לסוף דעתו. "אמר רבי: זה שאני מחודד מחבריי – משום שראיתי את רבי מאיר מאחוריו, ואילו ראיתי פניו הייתי מחודד עוד יותר" (עירובין יג ע"ב). ראיתי את דמותו של רבי מאיר מאחור, בראשית חניכתו, כתלמיד של אלישע, והחכמתי, אך את פניו לא זכיתי לראות, פניו שהם "אחרית דבר", המיזוג עם תורת רבו השני, רבי עקיבא. כפי שמסופר בתלמוד הירושלמי (חגיגה פ"ב) יודע רבי מאיר כי מקומו הנוכחי עדיף על פני ראשיתו כתלמיד של אלישע ואף רומז לו זאת בפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח), ובכך קורא לאלישע לחבור אליו ולחזור בתשובה, אך אלישע מבין את הפסוק כדרכו שלו, וסובר כי אחרית הדבר טובה רק אם יש לה ראשית, אם יש לה שורש ויסוד.

יחד עם אלישע, ראיתי את אחורי השכינה, וקיצצתי בנטיעות. כמו פניו של רבי מאיר שרבי לא הצליח לראותן, גם האל אומר למשה – "פני לא יראו". אלישע ומשה ניצבים שניהם אל מול עשרת הרוגי מלכות ומשתוממים על בעיית השכר והעונש. אלישע, הניצב אל מול לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, זועק : "פה שהפיק מרגליות – ילחך עפר"? (קידושין לט ע"ב), בדיוק כמו משה, הניצב אל מול בשרו של רבי עקיבא הנמכר בשווקים, וזועק: "זו תורה וזו שכרה"?! (מנחות כט ע"ב) אולם משה מקבל את גערתו של אלהים ושותק. בסופו של דבר, רואה משה את פני האל, והנה שוב פניו קורנות ואי אפשר לחזות בהן עצמן. אני לא זכיתי לכך. פני משה ופני רבי מאיר מסוות ממני, ואינני מסוגל להבינם. אולי בצורה אינטואיטיבית מבינים אותם הדתיים בני העולם הפוסט מודרני, שתשובה אמיתית אין להם, אך חיים את חייהם כמאמינים בני מאמינים. 'שותקים' כמשה, בוחרים הם (כהצהרה) באל ובמוסר בסגנון לייבוביץ', מעדיפים את התמימות על החכמה בסגנון ברסלב, או פשוט "חיים עם השאלות", בלי לנסח זאת יותר מדי, כרוב הציבור המודרני.

ולוואי, ויכבו את העשן מקברי.

(נשלח למוסף שבת של מקור ראשון. מעניין מתי יהיה להם אומץ לפרסם את זה)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s