ממזרים חסרי כבוד, המשמעות האמיתית נחשפת


בשעת צאתו לאקרנים עורר הסרט 'ממזרים חסרי כבוד' פולמוס רציני הנוגע להתייחסותו החדשנית לשואה ולמלחמת העולם השנייה. הסרט מספר על חבורה של לוחמים אמריקאים שיוצאים לנקום בנאצים, אליהם חוברים מרגל בריטי ויהודיה צרפתית. בסוף הסרט נהרגים היטלר וכמה מהשרים הבכירים במפלגה הנאצית בפיצוץ אולם קולנוע.


כפי שברור לכולם, לא היתה חבורת נוקמים כזו, ובטח שלא התרחש פיצוץ שחסל את המפלגה הנאצית. על פניו, נדמה שהבמאי, קוונטין טרנטינו, כתב פנטזיה היסטורית, שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי, וניתן לדון בלגיטימציה לסרט כזה, במיוחד בהקשר תודעת (והכחשת) השואה. במאמר אנסה, דרך האמצעים הקולנועיים, להוכיח שזו לא היתה מטרתו, ומתחת לפני השטח מסתתר רעיון רלוונטי לימינו.

אהבתו של טרנטינו לסרטים מפורסמת, כפי שרואים בסרטיו הקודמים, הוא מרבה ל'צטט' סצינות מסרטים, לחקות דמויות מפורסמות וכו'. ב'ממזרים' יש פחות ציטוטים מסרטים קודמים (פרט לפסקול, שכולו לקוח מסרטים אחרים), אך הקישור לעולם הקולנוע (והמדיה החזותית) הדוק, וזאת בשתי רמות – צורנית ותוכנית.

במישור הצורני, הסרט מחולק לפרקים בעלי שמות, כאילו היה הצגה או סרט ישן, וכאשר מציגים את חבורת הממזרים, התמונה נעצרת, ולוגו 'קומיקסי' מופיע[1]. כאשר אחד הממזרים, סטיגליץ, נפגש בקצין הס"ס, הוא נזכר בעינויו בכלא, והזכרון החזותי קופץ למרקע, במוזיקה של אקשן קצבי. ההסבר כיצד סרטי 35 מ"מ נשרפים מהר הוא ע"י קפיצה לסרט שחור לבן, שבו ילד רוצה לעלות לאוטובוס והכרטיסן מונע ממנו בגלל הסרטים הנפיצים. כאשר המרגלת מספרת לאלדו שהיטלר יהיה נוכח בפרמיירה, המצלמה עוברת אל רגע ההחלטה ורואים אותו מספר שהחליט לעשות זאת. כאשר לנדה מבקר בהריסות הבר, ומזהה את גופתו של סטיגליץ, שוב קופצת המצלמה לקטע בעבר של הממזרים בכמה חיילים גרמניים. בקולנוע, כששני הממזרים יושבים, קרן רנטגן קולנועית חושפת את הפצצות שברגליהם. התופעות שהוזכרו מנתקות את הצופה משקיעה בעולם הסרט, ומחזירות אותו לתודעה שהוא יושב על כורסה וצופה בסרט הוליוודי – "זכור, מדובר בבדיה ולא במציאות".

במישור התוכני, הקישור לקולנוע תדיר ומופיע כמעט בכל סצינה :

  1. המתנקש הבריטי הוא מבקר סרטים בעברו
  2. המרגלת הגרמניה היא כוכבת קולנוע מפורסמת
  3. הפיצוץ מתרחש באולם קולנוע וחומר התבערה הוא סרטי 35 מ"מ ישנים.
  4. היהודיה הצרפתיה, שושנה, היא בעליו של אולם קולנוע, שמציג את הבכורה של סרט מבית היוצר של גבלס. כוכב הסרט מנסה 'להתחיל' עם שושנה.
  5. בפגישת ההכנה למבצע (שבה נוכח צ'רצ'יל), המתנקש הבריטי סוקר את הקולנוע הגרמני, ואת רצונו של גבלס לנצח את היהודים במגרש הביתי שלהם – הקולנוע. לפני עליית הנאצים, היהודים שלטו בקולנוע הגרמני, ובתקופה המתוארת בסרט הם גם שלטו בהוליווד[2].
  6. באפקט מרהיב, הדמות של שושנה מוקרנת על רקע העשן מהפיצוץ, ונדמה שדמות בלהות שלה יוצאת מהמסך ומשמידה את הנאצים.
  7. בסצנה המתרחשת בבר, משחקים הנוכחים משחק לזיהוי דמויות מפורסמות. כל הדוגמאות שהובאו הן של סרטים מפורסמים.
  8. הכוכב הגרמני, זולר, מזכיר לשושנה את הסרט 'הילד' של צ'אפלין, ואת הסצינה של המרדף, שבה צ'ארלי בורח משוטר אכזר[3].
  9. משפטים שונים בסרט : 1. בפגישה בין הממזרים לסטיגליץ, אומר המפקד, אלדו "אנחנו מעריצים של העבודה שלך… אתה מראה כשרון רב, יש לי 'עין' לכשרונות, הסטטוס שלך עדיין 'חובבן', האם אתה רוצה להיות 'מקצוען'?" (דקה 30) 2. כשדוני ('הדוב היהודי') מכה באלת בייסבול אומרים הממזרים "לראות את דוני מכה זה הכי קרוב בשבילנו ללכת לסרט" (דקה 33) 3. אחרי שאלדו חורט יפה יפה את צלב הקרס במצחו של לנדה הוא אומר "אתה יודע איך נכנסים לקרנגי הול (בימה מפורסמת בניו יורק)? – אימון" (37.55). 4. בסוף הסרט, על חריטה נוספת "זה הולך להיות המאסטר פיס שלי"

מה אומרים לנו כל הקישורים לקולנוע? האם טרנטינו סתם מתלהב מהיותו במאי וחובב סרטים?

אחד המוטיבים החוזרים בסרט הוא הכינוי – לנדה מנהל דיון ארוך בסצנת הפתיחה על הכינוי שלו, 'צייד היהודים', שהוא מרוצה ממנו[4], בהשוואה לאי שביעות הרצון של היידריך מהכינוי שלו, 'התליין'. בהמשך לנדה מסתייג מהכינוי שלו עצמו. הפקודה היחידה של היטלר בסרט היא להפסיק לקרוא לדוני 'הדוב היהודי'. גם לכמה מחברי ה'ממזרים' יש כינויים, ולשושנה, שם בדוי שנועד להסתיר אותה – עמנואל מימייה[5].

הכינויים משמשים למאבק תודעתי, היטלר לא רוצה שיאמרו 'הדוב היהודי' כדי למנוע רפיון רוח בשורות הצבא. זו גם הסיבה הראשונית לקיום חבורת הממזרים, הם לא ניסו להפיל את המשטר, רק לעורר אימה מהנקמה היהודית. המאבק על התודעה הוא זה שמניע את עלילת הסרט, עם הקרנת הסרט הנאצי 'גאוות האומה'. מוטיב חוזר נוסף הוא הצחוק[6], שבכל המקרים בסרט הוא צחוק מזויף, כאשר כאן מדובר בהצגת מעשה חיצוני כדי להסתיר דבר פנימי, מעין מאבק תודעתי ברמה האישית. השילוב של שני המוטיבים הוא בצחוק השטני של שושנה, כפי שמוקרן על האש והעשן. הצחוק מזויף ונותן להתנקשות כולה מימד דֵמוֹנִי סמלי.

אני חושב שכאן טמון הסוד של הסרט. הפנטזיה ההיסטורית אינה כלל פנטזיה, אלא משל לתודעה המודרנית. הנאצים אמנם הרגו ששה מליון יהודים, אך היהודים, ב'מגרש הביתי', כלומר בהוליווד, ובתודעה העולמית נצחו. הזכרון ההיסטורי של הנאצים הוא של רוע ורשע מוחלט, ומבחינות מסוימות אפשר לומר – 'נצחנו אותם'. הביטוי הסמלי בסרט הוא

קיעקוע צלב הקרס על הנאצים שהממזרים הותירו בחיים[7], אולי הם ישרדו את המלחמה, ויורידו את המדים, אך לעולם יזכרו ויוכרו כמבצעים ומשתפי פעולה בפשע נגד האנושות החמוּר בהיסטוריה[8]. כך אומר (37:15) אלדו לסמל בוטץ "אנחנו אוהבים את הנאצים שלנו במדים, כך אתה מזהה אותם בקלות". באותה עת מונח עלה שלכת צהוב, בצורה המזכירה מגן דוד, על חזהו של המתרגם. פירוש הסצנה יהיה : "אתם ניסיתם לסמן אותנו בטלאי צהוב, להפוך אותנו בתודעה לעכברים (לנדה מדבר על זה עם האיכר). לא הצלחתם, במאבק על התודעה אתם אלו שתסומנו"

 אולי כהנגדה לנצחון היהודי, מציג טרנטינו את הדמות של אלדו האפאצ'י, שמקרקף את קרבנותיו כמנהג האינדיאנים[9], אך בזכרון ההיסטורי האמריקאים אינם מקורקפים, להיפך, הם הטובים בכל מערבוני הספגטי (שהסרט נעשה בדוגמתם), ואילו האינדיאנים הם הפראים הרעים. ההתייחסות לתיאור הספרותי של האינדיאנים מוזכרת בסצנת הבר (73:00), ומעלה אצל הצופה את השאלה "לו האינדיאנים היו שולטים בהוליווד, האם המתיישבים החדשים לא היו נחשבים לנאצים של אמריקה?"

דמות מיוחדת הראויה לציון היא של קולונל האנס לנדה (כריסטוף ואלץ, במשחק מצוין). במאבק בין עושי הסרטים משני המחנות, ניצב הקולונל באמצע, מצד אחד הוא גרמני, עטור כבוד, ומצד שני הוא יכול לחשוב כמו היהודים, כמו עכברים לטענתו. הדמות שהוא מייצג היא דמות שמנסה להתנגד למאבק התודעתי, ומנסה לחשוף את האמת מתחת למסכה. כשרונו זה מוביל אותו לתפקידו כבלש (צייד יהודים). בניגוד לגבלס, שהכבוד חשוב לו עד דמעות (הוא בוכה ממילת שבח של היטלר), ובניגוד לסרט 'גאוות האומה', לנדה יכול להפטר מהכבוד, כדי להתקדם בחיים, וכדי לגלות את האמת. כאשר לנדה לוקח לחקירה את בריג'ט פון האמרסמארק, המרגלת הגרמניה, הוא מוריד את הסנדל הכסוף והיפה שלה, ובודק אם הנעל הפשוטה והסטנדרטית תתאים לה. ההיפוך לסיפור על סינדרלה ברור – הדמות הדמיונית, של נסיכה מהאגדות שנוצרת בעזרת פיה קסומה, איננה מַשְלָה את לנדה, והוא יכול לחשוף מתחת לפני השטח את פרצופה האמיתי של השפחה הפשוטה. עונשו של זה הוא במידה כנגד מידה, עין תחת עין – רצונו של לנדה להעלם באי ננטקט בזהות בדויה נידון לכשלון, שכן את צלב הקרס הוא לא יוכל להסיר ממצחו לעולם.

טרנטינו, חובב קולנוע ובמאי מפורסם, נותן למסך הגדול את מירב הקרדיט בעיצוב הזכרון ההיסטורי. המבצע, שעכשיו אנו מבינים שמסמל את המבצע לשינוי התודעה ההסטורית, מונהג ע"י מבקר קולנוע, מקומו אולם הקולנוע של שושנה היהודייה, האש בוערת בעזרת סרטי צילום, ומהמסך יוצאת דמות רפאים של שושנה, צוחקת צחוק שטני, כאילו אומרת "צוחק מי שצוחק אחרון". את הסרט שצלמה שושנה היא מדביקה לתוך הסרט של זולר – התעמולה הגבלסית מוחלפת בתעמולה יהודית, הנקמה היהודית מושלמת.

שמו של הסרט "Inglourious Basterds" כולל שתי טעויות כתיב. הצורה הנכונה היא "Inglorious Bastards". כאשר נשאל טרנטינו לפשר הטעות, תשובתו שלעולם לא יגלה משמעותה. בפעם אחרת אמר שבחר בצורה הזו כי כך הדבר נשמע בדיבור הרגיל, והכתיב ההיסטורי לא משנה. אולי הסוד שנמנע מלגלות, משקף את מהות הסרט – ההיסטוריה,  האמת האובייקטיבית, לא כל כך משנה, מה שחשוב זה איך שזה מוצג, נשמע ונראה.


[1]               וכך גם כשמציגים את הרמן גרינג (דקה 110) ומרטין בורמן (135)

[2]               לפי טענה מסוימת, צ'ארלי צ'אפלין החשיב את עצמו יהודי כדי להתקדם בהוליווד, אף שלא היה כלל. עד היום שליטת היהודים במשרות המפתח בהוליווד נמשכת.

[3]               ה'ציטוט' לסצינה מופיע בתחילת הסרט : שושנה בורחת מלנדה, צייד היהודים. הפתח שהיא זוחלת דרכו מזכיר את החלון שממנו יוצא צ'אפלין. בסוף הבריחה ב'הילד' עומדות שלוש נשים, שמזכירות מאוד את שלוש הבנות של האיכר.

[4]               מעניין, ואולי קשור – לנדה קורא לכל חייל ומלצר שמשרת אותו 'הרמן'.

[5]               כמו mimic = חיקוי (במבטא צרפתי)?

[6]               והעמדות הפנים, במיוחד כאשר לנדה יורה על משפחתה של שושנה.

[7]               גם זולר מקעקע צלב קרס, בתוך הסרט גאוות האומה על רצפת המגדל (133:50)

[8]               האם יש לקשר את הקיעקוע על המצח לקלפים שהדביקו בסצנת הבר על המצח, ולכיסוי הפנים השקוף של שושנה בפרמיירה, לבטא את שינויי התודעה?

[9]               בדקה 107, שושנה מורחת צבעי מלחמה אינדיאנים על הפרצוף.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s